בשבועות האחרונים אנו עדים להקצנה הולכת וגוברת של השיח הציבורי בישראל. זה לא החל אתמול, אבל התופעה הזו צברה תאוצה מאז חזרתו של בנימין נתניהו לשלטון. המילים "מלחמת אזרחים" וטרמינולוגיות דומות נשמעות בתקשורת ובשיח הציבורי שוב ושוב.

ביתר שאת נשמעים הדברים מאז פרס את משנתו שר המשפטים יריב לוין, שהכריז על שורה של צעדים דרסטיים שיסדירו את מעמדה של מערכת המשפט בישראל. ותהום הארץ. דבריו של לוין התקבלו כמובן לקול צהלת הימין, לצד זעקות שבר במחנה מתנגדי נתניהו, השמאל ורבים מבכירי מערכת המשפט בהווה ובעבר.

דומני שיותר מאשר ויכוח על ערכים ואידיאולוגיה, מה שמאפיין את הקרע בעם בשנים האחרונות זה מחנאות.

בכלל, אני סבור שהבחירה בצד כזה או אחר והזדהות מוחלטת עם אותו הצד, נובעת מסיבות אמוציונליות בהרבה מאשר רציונליות ומושפעת במידה רבה מאוד מהסביבה בחברתה אתה נמצא.

התהליך הוא כזה: אדם חי את חייו בסביבה מסוימת, מדבר שוב ושוב עם אותם האנשים ושומע מסרים מאוד דומים שחוזרים על עצמם וכך הוא משתכנע יותר ויותר. יש לציין כי לרוב אלה יהיו מסרים רוויי הכללות, השמטות ואי דיוקים. תמיד. מכל צד. "הימין אלים", "השמאל בוגד", "מערכת המשפט מושחתת" ועוד אמירות דומות.

לצורך העניין, האם כל אדם בעל עמדות ימין נוקט באלימות, האם כל שופט ופרקליט עובר על החוק, האם כל אדם בעל עמדות שמאל ביצע עבירות של בגידה במדינה? מובן שלא. אז נכון, אולי האמירות שציינתי הן מהקיצניות יותר ולא הרווחות בציבור, אבל גם עמדות רבות אחרות שרווחות בציבור מאופיינות בדפוס דומה ולא בהכרח מבוססת.

אם כן, אדם מסתובב עם הסביבה שלו ונמשך באופן טבעי לאנשים הדומים לו ומשתכנע יותר ויותר באותם המסרים. לזה מתווספים בעלי אינטרס, כגון פוליטיקאים שמובילים את הצד שלהם בתחכום רב להזדהות עמוקה יותר איתם אבל למרבה הצער גם לחשדנות כלפי כל מי שנמצא "בצד השני". אף שאין בהכרח בסיס לאותה חשדנות, ודאי לא כפי שהיא מוצגת.

כולנו בפוזיציה. הרי ממשלות נתניהו בעבר עשו גם דברים שמאלניים בהרבה ממה שעשתה ממשלת בנט-לפיד והממשלה האחרונה עשתה גם דברים ימניים בהרבה ועדיין כל אחד מגבה את "הצד שלו" גם כשהוא עושה דברים הפוכים מדעותיו העקרוניות אבל בלתי סלחן לצד השני כשזה נוהג באותה הדרך. גם חלק מהצעדים שמוצעים כעת במסגרת הרפורמות המשפטיות, זכו בעבר לתמיכה של חלק מחברי האופוזיציה הנוכחית.

אני חושב שהרפורמה של שר המשפטים החדש אינה הדבר הנכון ביותר לישראל, לפחות במצבה המשטרי הנוכחי. אך גם אינני חושב שהיא "תחריב את הדמוקרטיה" וכן אינני מפקפק בכוונותיו הטובות של השר לוין.

אני גם לא חושב שהעליהום על מערכת המשפט בשנים האחרונות, בעוצמות שנראות כאן, מוצדקות. אכן, יש דברים רבים שצריכים תיקון דחוף, למשל תפקודה של המחלקה לחקירות שוטרים, יש נושאים שזקוקים להסדרה בהולה – למשל ביקורת שיפוטית על חוקים של הכנסת, אבל לדעתי המערכת הזו אינה מפלצת שקמה על המדינה לכלותה. לא. כך גם אני סבור שהעליהום על נתניהו מוגזם באופן שחורג בצורה קיצונית ממתחם הסבירות. אנחנו צריכים קצת להירגע, לנשום עמוק, לחשוד פחות בכוונותיו של "הצד השני", בין אם זה משמאל לימין, מימין לשמאל, ממתנגדי נתניהו לתומכיו ולהפך ומאלו שחושבים שכל היוצא מפיו של כבוד השופט בדימוס אהרן ברק – קדוש, לבין אלו החושבים שמדובר במפלצת אימתנית שמטרתה להשתלט על המדינה.

אני לא חושב שמצב בו בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לפסול חוקים של הכנסת ללא הסמכה מפורשת בחוק יסוד, ולאחרונה אף החל לדון בחוקי היסוד עצמם – הוא מצב בריא. אבל ביטול מוחלט של עילת הסבירות במשפט המינהלי, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים באופן שמעניק כוח כמעט בלתי מוגבל לרוב קואליציוני וצעדים אחרים – עלולים להיות בגדר בכייה לדורות.

הנאומים המסוכנים שנישאו אתמול, ההתנגשות חסרת התקדים של נשיאת בית המשפט העליון ושר המשפטים – עלולים וכנראה מובילים להקצנה עוד יותר חריפה של השיח וכתוצאה מכך חלילה אף לאלימות.

לפני שהמשטרה תצטרך לבחור למי להקשיב, לבית המשפט או לממשלה ולפני שאנחנו מדרדרים לתהום, הקואליציה והאופוזיציה צריכות לדון ברפורמות בענייניות, בלי פוזיציה וחשדנות ובכובד ראש ולהגיע להסכמות, אם לא על החקיקה עצמה, לכל הפחות על מיתון השיח.

לא עוד לאמירות קיצוניות וחסרות אחריות שמלהיטות את הציבור, לא למלחמת אזרחים. צריך לעצור את זה כאן! לפני שיהיה מאוחר מידי.